הדרך לפנימיות הלב (יא מנחם אב תשעט)

לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח, ב)

הכסיל, כמו קרובו הסכל, אינו טיפש. המלה 'סכל' קרובה מאד למלה 'שכל'. הכסיל הוא אדם חכם מאד, אולי אפילו רוחני מאד, שלכאורה מאד חפץ בתבונה. בעייתו היא הדבר אותו הוא מחפש: "התגלוֹת לבו". בכל הדברים שהוא לומד, בין אם דברי חכמה או דברי תורה, הוא לא באמת מבקש את האמת שבהם, אלא את האופן בו הם מגלים לו משהו על לבו שלו. כל מה שמעניין אותו הוא לגלות עוד דברים על עצמו. ממילא, הוא גם לא מאזין בהקשבה אמיתית למה שהוא לומד, אלא נמהר להסיק ממנו מסקנות העריבות לחכו.

התורה אכן אמורה להתיישב על לבנו. הזוהר אומר: "רחמנא לבא בעי" – הרחמן בלב הוא חפץ. כל השאר טפל. אך יש הבדל בין חיצוניות הלב לבין פנימיותו. כאשר אדם חפץ רק בהתגלות לבו הוא מגלה רק את הרובד הנגלה שבלבו, חיצוניות הלב.

הדרך לפנימיות הלב עוברת בשכל. והשכל מבקש אמת. הוא לא שואל רק, 'מה הדבר הזה מגלה לי על עצמי', או 'איפה זה פוגש אותי', אלא – 'מה האמת פה', 'איזו תבונה טמונה פה'. מי שחפץ בתבונה הופך מכסיל למשכיל, ובסופו של דבר גם מגלה את פנימיות לבו האמיתית.